מקומו של ארון הבגדים בתהליך האימון

למקום הנרחב שתופס מצבו של ארון הבגדים בחיינו התוודעתי כבר כבת זוג צעירה. הרי כולנו יודעות שיכולתנו כבעלות בית נמדדת לפי מצבו של ארון הבגדים. לא מספיק שהבית יהיה מסודר, לא מספיק שהמקרר שופע אוכל ביתי טרי, בעלת בית אמיתית נמדדת לפי מצב ארון הבגדים שלה. "כשחמותי מגיעה לביקור אני מעמידה את הבית למסדר, אבל רק שלא תפתח את הארון של הילד..." הוא משפט ששמעתי לא אחת מחברה.

"אצלה הבגדים מסודרים לפי צבע..."

הוא משפט המתאר יותר מכל את אישה המצליחה להשתלט על כל המרכיבים בחייה.

אולם רובנו, כנשים המתמרנות בין עבודה ובין גידול הילדים, עושות פשרות רבות בנושאי אחזקת הבית. ''נכון, הארונות לא מסודרים", אנחנו נאנחות, "אבל לנו יש סדרי עדיפויות אחרים. אנחנו מעדיפות להשקיע בפיתוח הקריירה ובזמן איכות עם בן הזוג ועם הילדים מאשר להעמיד את הארון למסדר" – כך חשבתי שנים רבות עד שנתקלתי לתדהמתי במקום שממלא הארון המסודר, או יותר נכון הארון הלא-מסודר בחיינו.

שוב ושוב במסגרת המטלות שלוקחות על עצמן מתאמנות (וכן, מדובר במטלה נשית לחלוטין. מעולם לא שמעתי מתאמן בוחר במטלה כזאת) ושנועדו להשתלט על "זוללי האנרגיה" בחייהן, אני שומעת התחייבות ''לסדר עד למפגש הבא את ארון הבגדים'', ושוב ושוב אני נוכחת שהארון המבולגן הוא נקודת תורפה המציינת תחושת כישלון באחד מהתפקידים המרכזיים של נשים רבות, ונשאלת השאלה – למה?

מה אומר עלינו הארון המבולגן, ערימת הניירות בפינת העבודה הזקוקה למיון ולתיוק?

מה אומרים עלינו הררי כלי הפלסטיק שנופלים עלינו כל פעם שאנו פותחים את ארון המטבח?

האם באמת יש קשר בין מצב נפשי ובין סביבה מבולגנת? האם יש קשר בין תחושת חוסר האונים המשתלטת עלינו כל פעם שאנו מנסים למצוא משהוא במגירה או בין מדפי הארון ובין תחושת חוסר האונים שיש לנו בחיינו?

התשובה המצערת היא- כן! מחקרים רבים מצביעים על כך שסדר וארגון בסביבה הקרובה בהחלט משקפים תהליכים נפשיים ומצב רגשי מאוזן.

אי סדר מוגזם וחוסר ארגון הם לרוב תסמינים של בעיה בריאותית חמורה. אנשים שסבלו מטראומה רגשית או מפגיעה מוחית מרגישים לעתים קרובות שניקיון הבית הוא משימה שהם לא יכולים לעמוד בה. הפרעת קשב וריכוז, דיכאון, כאב כרוני ואבל יכולים למנוע מאנשים להיות מאורגנים או להביא לאי-סדר מצטבר. המצב הקיצוני ביותר של חוסר ארגון כרוני מכונה ''אגירה כפייתית'', בעיה שמומחים רבים סבורים שהיא מחלת נפש בפני עצמה, אף שהיא עדיין לא הוגדרה רשמית כזאת. אין ספק שהארגון וסדר מועילים לגוף ולנפש. הם מפחיתים את הסיכויים ליפול על חפצים, הם עוזרים לחסוך זמן יקר במציאת דברים ומאפשרים שלווה ותחושה ש"הכול במקום, מכאן שהכול בסדר!" אם כך, הדרך הנכונה להשתלט על אי-הסדר היא פשוט לסדר!

ואכן, קל למצוא היום מאמנים אישיים שמציעים לסדר עבורכם את החלל המבולגן ומלמדים אתכם על פתרונות אכסון יעילים. אולם מומחים אומרים שהבעיה אינה הקשורה לחלל החדר, ואי אפשר לפתור אותה בעזרת פתרונות אחסון וארגון. סביר להניח כי לאחר זמן קצר יחזור האי-סדר להשתלט על חייכם. לדברי, דיוויד טולין, מנהל מרכז הפרעות החרדה ב-Institute of Living בהרטפורד, ופרופסור עמית במחלקה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת ייל הבעיה אינה בתנאי המגורים, אלא באדם עצמו, והדרך היחידה לפעול היא לשנות את התנהגות האדם מן היסוד.

אגירה כפייתית מוגדרת, בין היתר, כאי-סדר שמשתלט על מרחבי המחיה, האכילה והשינה באופן שפוגע באיכות חייו של האדם. אדם שהוא אוגר כפייתי חש שאין ביכולתו - ואפילו כואב לו - להיפרד מחפצים השייכים לו. לא ברור כמה אנשים סובלים מהתסמונת, אך לפי ההערכות, מדובר בכ-1.5 מיליון אמריקאים. בישראל אין ממצא רשמי לגבי מספר האנשים שסובלים מהתסמונת. ד"ר טולין חקר באחרונה בעזרת טכנולוגיה של סריקת מוח אנשים שסבלו מאגירה כפייתית. בזמן הסריקה הנבדקים הביטו בחפצים שונים והחליטו אם לשמור אותם או להיפטר מהם. החפצים שהוחלט לזרוק אותם נגרסו למול עיניהם, כך שהם ידעו שמדובר בהחלטה בלתי הפיכה. כאשר אוגר כפייתי החליט לזרוק חפץ כלשהו, החוקרים ראו פעילות מוגברת באזור הקורטקס האורביטו-פרונטלי - חלק בקדמת מוח, מעל ארובות העיניים, הקשור לקבלת החלטות ותכנון. לדברי ד"ר טולין, "נראה שהחלק הזה פעל במלוא התפוקה שלו". בהשוואה אליהם, אצל אנשים שלא נטו לאגור לא נרשמה פעילות מוגברת במוח. האוגרים הכפייתיים הם אמנם מיעוט, אך פסיכולוגים רבים ומומחים לארגון אומרים שגם מי שלא סובל מהבעיה יכול ללמוד מהם. טיפול קוגניטיווי התנהגותי ואף שיטות שונות של אימון יכולים לעזור להם. מחקר שנערך באחרונה בקרב ''אגרנים'' הראה כי טיפול של חצי שנה הביא לשיפור משמעותי באי הסדר השורר במרחב המחיה של המטופל. אף על פי שחוסר ארגון כרוני לא מוגדר רשמית כבעיה רפואית, מטפלים ורופאים מגייסים לעתים מארגנים מקצועיים לעזרת המטופלים. אחת מהם היא לין ג'ונסון, מארגנת מקצועית מקווינסי מסצ'וסטס, המכהנת כנשיאת "קבוצת המחקר הלאומית של חוסר ארגון כרוני"National) (Study Group on Chronic Disorganization. ג'ונסון מסבירה שאנשים מסוימים מסתכלים על מדפים שמונחים עליהם ספלי קפה ורואים רק ספלים. לעומתם, אנשים הסובלים מבעיות ארגון חמורות יכולים לראות כל אחד מהם כחפץ ייחודי - מזכרת מטיול או מתנה מסבתא שיש לה ערך רגשי רב. רבים מהם צברו כבר אינספור קופסאות לאחסון וחפצים דומים, בניסיון חסר תוחלת להיות מאורגנים. בדרך כלל יש להם מספיק מקום בבית, אבל האתגר הוא, אומרת ג'ונסון, הוא ללמד אותם לסווג, למיין, לקבוע סדר עדיפויות ובעיקר לזרוק.

ללמוד כיצד לקבוע סדר עדיפויות בנוגע לחפצים היא מיומנות שיכולה להשליך גם על תחומים אחרים בחיים. היכולת לארגן את חיינו נושקת ליכולת לארגן את חפצינו ומעניקה לאדם תחושה מסוימת של שליטה על חייו.

אם כן, כיצד ניגשים למשימה – אני מאמינה בשיטת ה"איך צדים נמר במדבר" – כלומר, לפרק בעיה גדולה למטלות קטנות.

ממתאמנת שפנתה אלי בטענה שהיא מתביישת להביא אנשים הביתה כי כל-כך מבולגן שאין איפה לשבת, ביקשתי לבחור מהי הפינה הבעייתית ביותר מבחינתה. היא בחרה בשולחן האוכל שהתמלא במשך השנים בניירות, בחפצים, פתקים וחשבונות עד שממזמן אי אפשר להשתמש בו למטרתו הראשונית. כששאלתי מה היא מרגישה אם אני אבקש ממנה לסדר את השולחן, היא ענתה "אין סיכוי! פשוט אין לי זמן לזה". ''כמה זמן ביום יש לך?'' שאלתי, והיא ענתה: "לא יותר מעשר דקות". ואכן, החלטנו שכל יום היא מקדישה 10 דקות לסידור השולחן – לא יותר ולא פחות. בכך שהגבלנו את סידור הבית גם לפינה אחת וגם לפרק זמן אפשרי מבחינתה, הפכנו את המשימה לאפשרית בעיניה. לא עוד "הר" של עבודה שקשה לדעת מאיפה לתקוף, אלא פרק זמן קצר במקום מוגדר שנראה סביר ואפשרי גם לבלגניסט המאותגר ביותר. לפגישתנו הבאה היא הגיעה זורחת: להפתעתה הגמורה בפרק זמן של שלושה ימים התפנה שולחן האוכל. ברגע שהיא התחילה למיין את החפצים ואת הניירות ולזרוק מה שאינו רלוונטי עבורה ולתייק את מה שצריך לשמור, היא התמלאה באנרגיות של עשייה והמשיכה לסדר עד שהכול מצא את מקומו והררי נייר נזרקו לפח. תחושת הטיהור מלאה אותה שמחה ואנרגיות. והיא רצתה להמשיך לפינות אחרות בבית.

כאן היה המקום שבו עצרתי אותה. כביכול בניגוד למה שמצופה. שמחתי בתחושת ההישג שלה, אך לא רציתי שיהיה זה הישג חד פעמי, אלא רציתי ליצור הרגל, ולכן המשכנו במשימה עוד שבועיים נוספים שבהם היא מארגנת ומסדרת כל יום את הניירות שהיו בדרך כלל נזרקים בלי מחשבה על שולחן האוכל. המשימה הייתה להמשיך ולשמור על שולחן מסודר ורק שהתקבעו ההרגלים לתייק ולמיין את הניירות באופן קבוע עברנו למשימה הבאה בפינה אחרת בבית.

זה לא לקח זמן רב והיא הרגישה שהיא לוקחת שליטה על חייה. לא עוד החפצים והבלגן הם שניתבו את חייה, היא חידשה חלק מהריהוט המוזנח, התחילה לרכוש פרחים לשבת ואפילו מטרת האימון המקורית שלנו שהייתה קשורה לשינוי במקום עבודה התחילה להתקדם בקצב אחר. המשימה הסופית בנוגע לסידור הבית הייתה להזמין חברים לארוחת ערב, וקשה לתאר את תחושת ההישג שהיא חשה כשכתבה את ההזמנות למפגש.

אכן, יש דברים רבים בעולמנו שאין לנו שליטה עליהם, אך יצירת תחושת רוגע ושקט נפשי היא משימה שנמצאת בהחלט בהישג ידינו, וחלק מהמשימה הוא פשוט לסדר את הארון.